ברשת האשימו אותו שהטביע את כלבתו. מדוע תביעת לשון הרע נדחתה?
עודכן: לפני 7 ימים
הסערה ברשת הייתה גדולה. בבית המשפט היה צריך להוכיח מה פרסם כל נתבע, והאם ניתן היה להבין שהדברים מתייחסים לתובע.
אדם מגיע לחוף הים עם כלבתו החולה. לדבריו, הוא ביקש לאפשר לה בילוי אחרון לאחר שאובחנה כחולה בסרטן סופני. במהלך הביקור, כך טען, היא מתה.
אלא שברשת התפשט סיפור אחר לחלוטין: אדם הטביע את כלבתו, השאיר אותה בחוף ונמלט.
הפער בין שתי הגרסאות עצום. אבל ברשת, עוד לפני שבוררו העובדות, כבר הופיעו תגובות זועמות, קללות ואף ביטויים מאיימים. מבחינת האדם שבמרכז הפרשה, האירוע הפך לפגיעה קשה בשמו.
הוא הגיש תביעת לשון הרע נגד שבעה מפרסמים. בפסק הדין שניתן בתום ההליך נדחתה תביעתו נגד שישה מהם. נגד נתבע נוסף ניתן קודם לכן פסק דין בהיעדר הגנה.
כיצד מגיעים לתוצאה כזו אחרי האשמה חמורה כל כך? התשובה ממחישה את ההבדל בין סערה ברשת לבין תביעה נגד אדם מסוים.
מה קרה בחוף — ומה התפרסם ברשת?
האירוע התרחש באוגוסט 2015 בחוף ארגמן בנתניה. לפי גרסת התובע, לאחר מות הכלבה הוא ניסה להסדיר את פינוי גופתה, ובסופו של דבר השאיר אותה באזור מרוחק בחוף.
בפרסומים ברשת הוצגה התרחשות אחרת, שכללה טענות להטבעה מכוונת. לכתב התביעה צורפה גם כתבה שלפיה בדיקת המשטרה לא העלתה חשד לפלילים.
חשוב להבחין: תיאור גרסת התובע והדיווח על בדיקת המשטרה אינם קביעה של בית המשפט כיצד בדיוק מתה הכלבה. פסק הדין עסק באחריותם של הנתבעים לפרסומים שיוחסו להם, ובשאלה אם הוכחה עילת תביעה נגדם.
בבית המשפט, הסערה מתפרקת לפרסומים בודדים
מי שנמצא במרכזה של מתקפה ברשת חווה בדרך כלל אירוע אחד: פוסט, תגובות, שיתופים ועוד אנשים שמצטרפים. הכול מצטבר לאותה פגיעה.
אבל בתביעה נגד כמה מפרסמים, צריך לבדוק את חלקו של כל אחד מהם בנפרד.
מה בדיוק הוא כתב? האם הוכח שהפרסום שלו? והאם הקוראים יכלו להבין שהדברים מתייחסים לתובע?
במקרה הזה התגלו קשיים בשאלות הללו. כך, למשל, אחד הפרסומים הוצג באמצעות ציטוט שפרסם אדם אחר. התעוררה אי־בהירות לגבי השאלה אילו חלקים כתב הנתבע עצמו ואילו נוספו בהמשך.
במקרה נוסף הייתה מחלוקת על קישור שנטען כי הפנה לחשבון הפייסבוק של התובע. הראיות לא ביססו את הטענה באופן שאפשר לייחס לנתבעת את הזיהוי הנטען.
בית המשפט בחן גם את תוכנן והקשרן של התגובות, ומצא שלא הוכח כי הפרסומים של ששת הנתבעים שנותרו בהליך הקימו כלפיהם אחריות בלשון הרע.
לא כתבו את השם שלי. האם זה סוגר את הסיפור?
לא בהכרח. היעדר שם אינו מעניק חסינות.
לעיתים אפשר לזהות אדם באמצעות תמונה, קישור לפרופיל, מקום עבודתו, תיאור אירוע או שילוב של פרטים. גם פרסום שמובן רק לחלק מהקוראים עשוי לעורר שאלת זיהוי.
לכן, אין להסיק מפסק הדין שכל תגובה שאינה כוללת שם מותרת לפרסום. השאלה היא מה ניתן היה להבין מהפרסום ומהנסיבות, ומה אפשר להוכיח בעניין הזה.
גם העובדה שמפרסם אינו מכיר אישית את הנפגע אינה מכריעה כשלעצמה. וכך גם הטענה ש״רק העתקתי״ או ״זה כבר הופיע בכתבה״: אלה אינן הגנות אוטומטיות.
הלקח המעשי הוא שצריך להראות את החיבור בין הדברים שפורסמו לבין האדם שטוען לפגיעה.
מה כדאי לשמור כשהפרסום מתחיל להתפשט?
צילום מסך של המשפט הפוגעני הוא התחלה, אבל לפעמים דווקא מה שנמצא סביבו עושה את ההבדל.
כדאי לתעד:
את הפרסום המלא: הטקסט, התמונה, שם החשבון ומועד הפרסום.
את ההקשר: הפוסט המקורי והתגובות הרלוונטיות, במיוחד כאשר התגובה עצמה אינה מזכירה שם.
את הקישורים ויעדיהם: כתובת הפרסום ולאן הוביל קישור מזהה בזמן שהיה פעיל.
את הזיהוי בפועל: הודעות מאנשים שהבינו שהפרסום מתייחס אליכם, ופרטים שיאפשרו לברר כיצד זיהו אתכם.
רצוי לשמור עותקים מקוריים, בלי להסתפק בתמונות חתוכות או ערוכות. במקרים מתאימים נדרש גם תיעוד מקצועי יותר.
לפני הגשת תביעת לשון הרע, חשוב למפות מה מיוחס לכל נתבע ואילו ראיות תומכות בכך. עשרות תגובות קשות אינן משלימות מעצמן ראיה חסרה לגבי תגובה מסוימת.
התביעה נדחתה. ההתנהלות לא קיבלה הכשר
למרות דחיית התביעה נגד ששת הנתבעים, בית המשפט נמנע מפסיקת הוצאות לטובתם. הוא מתח ביקורת על התבטאויות גסות ומאיימות ועל המהירות שבה מיהרו אנשים לשפוט אירוע שלא היו עדים לו.
זו הבחנה משמעותית: דחיית תביעה אינה בהכרח קביעה שהפרסום היה נכון או שההתנהלות הייתה ראויה.
בתביעת לשון הרע לא די להראות שנפגעתם מהסערה. צריך לבנות את הקשר בין הפגיעה לבין הפרסום של האדם שממנו מבקשים פיצוי.
אם נקלעתם לפרסום פוגעני, בדיקה משפטית מוקדמת יכולה לסייע לזהות את הפרסומים הרלוונטיים, לשמר ראיות ולבחון נגד מי קיימת עילה מבוססת.
המאמר מבוסס על ת״א 45707-03-20, בית משפט השלום בחיפה, השופט אורי גולדקורן, פסק דין מיום 31.8.2025. המידע כללי ואינו תחליף לייעוץ משפטי המותאם לנסיבות המקרה.





תגובות