צילמו אותי בלי רשות והעלו לרשת. האם מותר להם?
מישהו צילם אתכם ברחוב, בעבודה או במהלך בילוי, ופתאום גיליתם את עצמכם בסרטון בטיקטוק או בפייסבוק. האם עצם העובדה שלא הסכמתם לצילום הופכת את הפרסום לבלתי חוקי? התשובה מורכבת יותר מכפי שנדמה.

דמיינו את הסיטואציה הבאה.
אתם עומדים בתור בבית קפה. אדם אחר מחליט שהוויכוח הקטן שהתפתח ביניכם לבין אחד העובדים הוא חומר מצוין לסרטון בטיקטוק.
הוא שולף את הטלפון, מצלם, מוסיף כיתוב משעשע מבחינתו ומעלה את הסרטון לרשת.
למחרת בבוקר אתם מגלים שהסרטון צבר אלפי צפיות. אנשים שאינכם מכירים מגיבים, חלקם לועגים לכם, ואחד החברים אפילו שולח לכם אותו בצירוף ההודעה: "תגיד, זה אתה?"
אתם כמובן לא ביקשתם להצטלם. בוודאי שלא הסכמתם להפוך לדמות בסרטון שמופץ ברשת.
השאלה הראשונה שעולה היא כמעט אינסטינקטיבית: איך מותר למישהו לצלם אותי בלי רשות ולהעלות את זה לאינטרנט?
אלא שכמו במקרים רבים במשפט, התשובה היא: תלוי.
קודם כול, צריך להבחין בין צילום לבין פרסום
אחת הטעויות הנפוצות היא להניח שכל צילום של אדם ללא הסכמתו מהווה פגיעה בפרטיות.
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א–1981, אינו קובע איסור גורף על צילום בני אדם בכל מקום ובכל נסיבה.
החוק מונה מצבים מסוימים שיכולים להוות פגיעה בפרטיות, ובהם צילום אדם ברשות היחיד, פרסום תצלומו ברבים בנסיבות שעלולות להשפילו או לבזותו, ושימוש בתמונתו לצורך רווח.
לכן, יש להבחין בין שתי פעולות שונות: עצם הצילום, וההחלטה מה לעשות עם התמונה או הסרטון לאחר מכן.
יכול להיות שצילום מסוים נעשה באופן מותר, אך השימוש המאוחר בתמונה יהיה פוגעני ויקים עילה משפטית.
מנגד, ייתכנו מצבים שבהם גם צילום ללא הסכמה אינו מהווה הפרה של החוק, אפילו אם המצולם אינו מרוצה ממנו.
כדי להבין את ההבדל, צריך להתחיל בשאלה פשוטה: איפה צילמו אתכם?
צילום ברחוב לעומת צילום בבית: למה המקום חשוב?
סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות מתייחס לצילום אדם כשהוא ברשות היחיד.
אין מדובר בהכרח בשאלה אם המקום נמצא בבעלות פרטית, אלא בבחינה מהותית של נסיבות הצילום ושל הציפייה לפרטיות.
למשל, צילום אדם בתוך ביתו, בחדר שינה או במרחב שבו קיימת ציפייה ממשית לפרטיות, עשוי להוות פגיעה בפרטיות גם אם התמונה מעולם לא פורסמה.
לעומת זאת, כאשר אדם נמצא ברחוב הומה, בפארק או באירוע ציבורי, נקודת המוצא שונה. עצם הופעתו בתמונה שצולמה במקום ציבורי אינה הופכת בהכרח את הצילום לאסור.
אפשר לחשוב על כך בדרך פשוטה: אחרת, כמעט כל צילום של רחוב עמוס או של אירוע המוני היה מחייב קבלת הסכמה אישית מכל אדם שמופיע ברקע.
אבל כאן חשוב להיזהר ממסקנה הפוכה ושגויה.
העובדה שאדם נמצא במקום ציבורי אינה אומרת שהוא ויתר על כל זכות לפרטיות.
גם במקום ציבורי עשויות להתקיים נסיבות רגישות, וצילום שנעשה באופן מותר אינו בהכרח מעניק היתר לפרסם את התוצאה בכל דרך ולכל מטרה.
צילמו אותי ברחוב, אבל העלו סרטון כדי ללעוג לי. האם זה משנה?
בהחלט.
סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות מגדיר כפגיעה בפרטיות פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו.
נחזור לסיפור מבית הקפה.
נניח שהסרטון הועלה עם כיתוב שמציג את האדם המצולם באופן מגוחך, תוך הדגשת רגע לא מחמיא והזמנת הצופים לצחוק על חשבונו.
במקרה כזה, ייתכן שהמוקד המשפטי לא יהיה עצם הצילום בבית הקפה, אלא האופן שבו הסרטון הוצג לציבור.
בית המשפט יצטרך לבחון את תוכן הסרטון, ההקשר שבו פורסם, הכיתוב שנלווה אליו ואת השאלה אם נסיבות הפרסום עלולות להשפיל או לבזות את המצולם.
חשוב להבין שלא כל תמונה לא מחמיאה או תגובה לא נעימה תקים עילת תביעה. גם העובדה שהמצולם חש מבוכה אינה מספיקה בהכרח.
יש לבחון אם מתקיימים היסודות המשפטיים של הפגיעה בפרטיות, וכן אם עומדת למפרסם אחת ההגנות הקבועות בחוק.
אבל בניגוד למה שאנשים לפעמים חושבים, העובדה שהסרטון צולם ברחוב אינה מעניקה למפרסם חסינות אוטומטית.
ומה אם השתמשו בתמונה שלי לצורכי פרסום או רווח?
כאן נכנסת לתמונה אפשרות נוספת.
סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות עוסק בשימוש בשמו של אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו לשם רווח.
נניח שהצטלמתם באירוע ציבורי. לאחר מכן בעל עסק החליט להשתמש בתמונה שבה אתם מופיעים כדי לקדם את העסק שלו, באופן שאינכם מעוניינים בו.
האם עצם העובדה שהתמונה צולמה באירוע ציבורי מאפשרת לו לעשות בה כל שימוש מסחרי?
לא בהכרח.
שימוש בתמונתו של אדם לצורך רווח עשוי לעורר שאלה משפטית עצמאית, גם כאשר אין בתמונה עצמה שום דבר מביך או משפיל.
עם זאת, לא כל צילום המופיע בעמוד עסקי או בכלי תקשורת מהווה אוטומטית שימוש אסור לשם רווח. יש לבחון את אופי השימוש, מטרתו, ההסכמה שניתנה ככל שניתנה, ואת ההגנות האפשריות.
חשוב גם להבחין בין הסכמה להצטלם לבין הסכמה לשימוש מסוים בתמונה.
אדם שהסכים להצטלם בנסיבות מסוימות לא בהכרח הסכים לכך שתמונתו תשמש בהמשך בקמפיין פרסומי.
האם אפשר לתבוע גם אם לא נגרם נזק כספי?
לעיתים כן.
חוק הגנת הפרטיות מאפשר, בהתקיים התנאים הקבועים בו, לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק.
המשמעות היא שלא בכל מקרה חייב התובע להציג הפסד כספי, פגיעה בהכנסה או נזק כלכלי שניתן למדוד.
אבל יש להבחין בין האפשרות המשפטית לקבל פיצוי לבין השאלה אם אכן ייפסק פיצוי, ובאיזה סכום.
בית המשפט בוחן את נסיבות הפגיעה, חומרתה, היקפה, ההתנהלות של הצדדים וההגנות שעשויות לחול.
העובדה שסרטון מסוים הגיע לעשרות אלפי צופים עשויה להיות רלוונטית להערכת הנסיבות, אך מספר הצפיות כשלעצמו אינו קובע את סכום הפיצוי.
וכמו בתביעות לשון הרע, גם בתחום הגנת הפרטיות חשוב לבחון מראש לא רק אם קיימת עילת תביעה, אלא גם אם ניהול ההליך הוא הצעד הנכון.
גיליתם סרטון שלכם ברשת. מה כדאי לעשות?
הדבר הראשון הוא לא למהר להיכנס לוויכוח פומבי עם מי שהעלה את הסרטון.
לפני הכול, כדאי לשמור תיעוד של הפרסום.
רצוי לשמור את הסרטון המקורי ככל שניתן, את הקישור אליו, את מועד הפרסום, את שם המשתמש המפרסם ואת הכיתוב והתגובות הרלוונטיות.
חשוב גם לתעד את היקף החשיפה אם הדבר אפשרי, משום שהפרסום עשוי להימחק או להשתנות.
לאחר מכן כדאי לבחון מהי המטרה הרצויה.
האם אתם בעיקר רוצים שהסרטון יוסר? האם מדובר בפרסום משפיל שפגע בכם באופן ממשי? האם התמונה משמשת לצרכים מסחריים? או שמא מדובר בתיעוד אקראי ולא פוגעני שאתם פשוט מעדיפים שלא יופיע ברשת?
במקרים מתאימים ניתן לפנות למפרסם ולדרוש את הסרת התוכן, או לדווח לפלטפורמה שבה הוא פורסם. במקרים אחרים ייתכן שיש מקום לשקול הליכים משפטיים, לרבות בקשה לסעד שיביא להפסקת הפגיעה או תביעת פיצויים.
לא תמיד הפעולה המשפטית הנכונה היא גם הפעולה התקיפה ביותר.
לעיתים הסרה מהירה של הפרסום תשיג עבור הנפגע תוצאה טובה יותר מניהול הליך ממושך.
אז למי שייכת התמונה שלי?
זו שאלה שנשמעת פשוטה, אבל היא מערבבת לעיתים בין זכויות שונות.
ייתכן שזכויות היוצרים בתמונה שייכות למי שצילם אותה, בעוד שלמצולם עומדות זכויות הנוגעות לפרטיותו.
אלה שתי מערכות משפטיות נפרדות.
העובדה שאדם צילם תמונה אינה מעניקה לו בהכרח זכות בלתי מוגבלת להשתמש בה באופן שפוגע בפרטיותם של אחרים.
ומנגד, העובדה שאדם מופיע בתמונה אינה מקנה לו בהכרח בעלות בזכויות היוצרים בה.
ההבחנה הזו חשובה במיוחד בעידן שבו צילום בטלפון, עריכת סרטון והפצתו לקהל רחב הפכו לפעולות שאפשר לבצע בתוך שניות.
לפני שמעלים – ולפני שתובעים
אנחנו חיים בתקופה שבה הגבול בין אירוע פרטי לבין תוכן ציבורי נעשה מטושטש.
רגע מביך בבית קפה, ויכוח ברחוב או סיטואציה אישית עלולים להפוך במהירות לסרטון שמופץ לאלפי אנשים.
אבל לא כל צילום שאינו מוצא חן בעינינו הוא פגיעה בפרטיות, ולא כל סרטון שהועלה בלי רשות מצדיק תביעה.
באותה מידה, לא כל דבר שאפשר לצלם מותר גם לפרסם.
המשפט נדרש לאזן בין הזכות לפרטיות לבין חופש הביטוי, חופש המידע ואינטרסים לגיטימיים נוספים, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה.
אולי השאלה החשובה ביותר לפני שמעלים סרטון לרשת אינה רק "האם מותר לי לצלם?", אלא גם "מה אני עושה עם התמונה, ולמה?"
ולמי שמוצא את עצמו בצדו השני של המסך, השאלה אינה רק אם הוא הסכים להצטלם, אלא האם השימוש שנעשה בתיעוד אכן חצה את הגבול שקובע החוק.
משרד שי אנגלברג עוסק בייצוג משפטי במקרים של פגיעה בפרטיות, לרבות פרסום תמונות וסרטונים, חשיפת מידע אישי ושימוש בתכנים ללא הסכמה. הטיפול מתחיל בבחינת נסיבות המקרה, הראיות והאפשרויות המשפטיות המתאימות.
למידע נוסף על השירות המשפטי בתחום הגנת הפרטיות ניתן לעיין בעמוד הייעודי באתר המשרד.
המאמר נועד למסירת מידע משפטי כללי ואינו מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה של צילום, פרסום או שימוש בתמונה מחייב בחינה של נסיבותיו, הוראות הדין וההגנות האפשריות.




תגובות