הכתבה פורסמה בעיתון הארץ. התביעה הוגשה נגד מי ששיתף אותה בטוויטר — ונכשלה
עודכן: לפני 7 ימים
פסק הדין בתביעת אלי ציפורי נגד יהודה שפר ממחיש מדוע בתביעת לשון הרע חשוב לבחון גם מה פורסם וגם את מי בוחרים לתבוע.
כתבה חריפה מתפרסמת בעיתון. היא מופצת ברשת, אנשים משתפים אותה, וחלקם מוסיפים ביקורת משלהם. האדם שעליו נכתבו הדברים מחליט להגיש תביעה.
אבל התביעה אינה מוגשת נגד העיתון או נגד העיתונאי שכתב את הכתבה. היא מופנית דווקא לאחד האנשים ששיתפו אותה.
האם יש בכך בעיה? לא בהכרח. אבל זו בהחלט בחירה שבית המשפט עשוי לבחון.
כך קרה בתביעת לשון הרע שהגיש אלי ציפורי נגד יהודה שפר. התביעה, שהועמדה לצורכי אגרה על 280 אלף ש״ח, נדחתה. ציפורי חויב בתשלום 25 אלף ש״ח הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
מאחורי התוצאה עומדים שני נימוקים שונים — ושניהם רלוונטיים גם למי שאינו איש ציבור.

מהכתבה בעיתון אל כתב התביעה
במאי 2022 פרסם העיתונאי גידי וייץ ב״הארץ״ כתבה שכללה ביקורת חריפה על התנהלות ציפורי כלפי עיתונאים ופרקליטים במסגרת סיקור משפט נתניהו.
יהודה שפר, לשעבר המשנה לפרקליט המדינה, הפנה לכתבה בטוויטר והוסיף דברים משלו. בין היתר, התייחס ל״אווירת טרור ואלימות מילולית״ כלפי פרקליטים ועיתונאים. ציפורי הגיש תביעה שהתייחסה לארבע הופעות של הפרסומים, בצורות שונות.
כלומר, לא מדובר היה רק בלחיצה על כפתור שיתוף. הנתבע הוסיף אמירות עצמאיות, שגם הן עמדו במוקד התביעה.
ואולם, ציפורי לא תבע את וייץ ואת העיתון שפרסם את הכתבה המקורית. הבחירה הזו הפכה לאחת הסוגיות המרכזיות בפסק הדין.
השאלה שבית המשפט שאל: למה דווקא הוא?
בית המשפט מצא כי עיקר טענותיו של ציפורי הופנה לתוכן הכתבה המקורית, אך התביעה מוקדה בשפר, שלא עמד מאחוריו גוף תקשורת.
בנסיבות המקרה, השופט ראה בכך ״ברירת נתבעים בעייתית ונטולת הצדקה״: בחירה שיש לבחון כחלק מהאיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט.
הרעיון פשוט להבנה. הליך משפטי נועד לברר פגיעה ולהעניק סעד למי שזכאי לו. כאשר הבחירה בנתבע משקפת ניסיון להפעיל לחץ על יעד נוח, היא עלולה לעורר קושי בפני עצמה. זהו גם אחד הסימנים שנבחנים בהקשר של תביעות השתקה.
עם זאת, חשוב לדייק: התביעה הזו לא נעצרה בפתח בית המשפט. היא נדחתה לאחר בירור, שבמסגרתו נשמעו תשעה עדים ונבחנו ראיות.
האם חייבים לתבוע את כל מי שפרסם?
לא. פסק הדין אינו קובע שחובה לתבוע את כולם, או שאי־תביעת העיתון מעניקה חסינות למשתף.
יכולות להיות סיבות ענייניות להתמקד במפרסם מסוים. למשל, הוא הוסיף האשמה שלא הופיעה במקור, הפיץ את הדברים בקבוצה שמכירה את הנפגע, או העניק לפרסום תפוצה משמעותית במיוחד.
אלה דוגמאות לשיקולים שצריך לבדוק, ולא הבטחה שתביעה תתקבל. השאלה היא אם יש הסבר מבוסס לבחירת הנתבע ולפגיעה שמייחסים לפרסום שלו.
מבחינת מי שנפגע, המשמעות המעשית היא שבחירת הנתבעים צריכה להיות חלק מבניית התיק. לפני הגשת תביעת לשון הרע, צריך לזהות מה עשה כל מפרסם, אילו ראיות קיימות נגדו ומה עשוי להיות קו ההגנה שלו.
הנימוק הנוסף: בית המשפט בחן גם אם הדברים נכונים
התביעה לא נדחתה רק בשל בחירת הנתבע.
בית המשפט בחן עדויות, תמונות וראיות בנוגע להתנהלות ציפורי, וקבע כי עומדת לשפר הגנת אמת בפרסום. הגנה זו מבוססת על שני רכיבים: אמת בפרסום ועניין ציבורי בו.
המשמעות חשובה: שפר לא זכה להגנה רק משום שהפנה לכתבה בעיתון. ההכרעה נשענה גם על בחינה של התוכן ושל התשתית העובדתית שהוצגה בבית המשפט.
גם הביטויים החריפים נבחנו בהקשרם. בית המשפט התייחס לביטוי ״אווירת טרור״ במשמעותו בלשון היומיום, ולא כקביעה שציפורי ביצע עבירת טרור.
ומה צריך לזכור לפני שמשתפים כתבה?
שיתוף עשוי להקים אחריות בלשון הרע. העובדה שהדברים כבר פורסמו בעיתון אינה פוטרת אוטומטית את מי שמפיץ אותם הלאה.
כדאי גם להבחין בין תוכן הכתבה לבין הדברים שמוסיפים לצדה. כותרת אישית, האשמה נוספת או מסקנה נחרצת עלולות לשנות את משמעות הפרסום. המשפט ״זה כבר היה בעיתון״ אינו תחליף לבדיקה של מה שפרסמתם בעצמכם.
פסק הדין מלמד אפוא שיעור לשני הצדדים: מי שמשתף צריך לבחון את התוכן שהוא מפיץ; מי שתובע צריך לבחון את האחריות שאפשר לייחס לנתבע שבחר.
תביעת לשון הרע מתחילה בפרסום פוגעני, אבל כדי לבנות אותה נכון צריך לחבר בין הפרסום, הראיות והאדם שממנו מבקשים פיצוי.
נפגעתם מפרסום או קיבלתם דרישה לפיצוי בעקבות שיתוף? בחינה משפטית של הפרסום המלא ושל נסיבות הפצתו יכולה לסייע להעריך את האפשרויות לפני שמחליטים כיצד לפעול.
המאמר מבוסס על ת״א 13954-06-22, ציפורי נ׳ שפר ואח׳, בית משפט השלום בתל אביב–יפו, השופט אביים ברקאי, פסק דין מיום 14.9.2025. המידע כללי ואינו תחליף לייעוץ משפטי המותאם לנסיבות המקרה.


תגובות